עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אלה החיים והמחשבות האמיתיים שלי, ללא פילטרים וקישוטים למיניהם.
הגעתם לתיבת ההמצאות שלי :)
חברים
IM ALedyasunshinesnow whiteפמיניסטית
נושאים
קרוב לשלמות
מחשבה ללא חשיבה
דיבור ללא מילים
נשיקה ללא שפתיים
אהבה ללא מילים.
חברות ללא ריבים
משפחה ללא תנאים
הצלחה ללא הסברים
אמונה ללא שינויים.
השגה ללא קנאה,
סיום ללא התחלה
התחלה ללא סוף
פרידה ללא שנאה.
התחברות ללא ידיעה
הערכה ללא ברכה
סיפור ללא עלילה,
הסתגלות ללא הכשרה,
עולם ללא הכנה.
כל הדברים ש
אתה מסתיר בלב, אוכלים אותך חי.
אנשים אוהבים ש
אתה מצליח, אבל לא יותר מהם.
Songs
ערוצי יוטיוב אהובים

טיול שנתי לאילת

09/11/2017 22:43
לאה לוי
ימים של כיתה יב, חינוך
זה אותו טיול שזוכרים אותו הכי טוב, טיול שנתי אחרון ביחד כשיכבה אחת, עם האנשים האלה שעברת איתם כל כך הרבה מהלך החטיבה והתיכון.
טיפוס ההרים האחרון שלנו ככיתה, ארוחת הערב האחרונה ביחד, הכל בפעם האחרונה, כי יותר לא יהיה...
היה חם, קשה בעליות, קריר בלילות וקצת מגעיל במקלחות.
אבל זאת הייתה החוויה שהכי זוכרים אותה, הכי מחכים לה בתיכון והכי נוסטלגית בגיל מבוגר יותר.
רואים עד כמה ישנו החיבור בין התלמידים למורים, כמה אהבה בין החברים ואכפתיות כלפי מה שעושים.
הריקוד שלי בטקס רבין קצת גרם לאנשים לזהות אותי יותר, לדעת מי אני. דיברתי עם אנשים שלא דיברתי איתם עד עכשיו. יש אנשים שזה מה שקורה להם, הם "מסתתרים" מן השכבה, מתרחקים בגלל כל מיני סיבות כאלה ואחרות, ובסוף הבית ספר פתאום יוצאים החוצה, מדברים, מכירים.
חלק מזה זאת גם אני.
אני תמיד ראיתי את השכבה שלי כאנשים פחות מעניינים (גם היום), תמיד אמרתי שהם מטומטמים שעושים את מה שאסור וכו'...
אבל בסופו של דבר, זה הגיל הזה, כולם מחפשים את עצמם, מנסים לעשות דברים חדשים ואחרים.
אני לא אומרת שאצליח לפתח שיחה עם האנשים האלה, אני עדיין מרגישה שיש איזשהו פער ביני לבינם, העולמות שלנו שונים כל כך. אני מאז ומתמיד הייתי רק עם הכיתה שלי, עם התלמידים המחוננים יותר, שעסוקים בלפתח את עצמם לכיוונים אחרים ומגוונים. 
אבל אחרי הכל, המטרה שלי עם עצמי הייתה להיפתח ולהרגיש בטוחה יותר, אני יכולה להגיד שהצלחתי, לא פחדתי מכלום ולא הסתתרתי מאחורי שום דבר.
אני זוכרת רגעים מאוד ספציפיים, אחד מהם היה הנסיעה עם האזניות באוזניים בנסיעה בדרך הביתה היום בערב. אחרי כל המסע, הקשבתי למוזיקה שלי והסתכלתי מהחלון החוצה, על העננים הכחולים, התרגשתי, קיבלתי כוחות.
אני תמיד אמרתי שאהיה עצובה ברמות מטורפות כשאסיים תיכון, אבכה כשהכל ייגמר. הפעם, היה לי באמת קצת עצוב שזו הייתה הפעם האחרונה, אבל הייתה לי גם תחושת ניצחון, שאני משיגה את הדברים שאני רוצה, שמחתי על כך שעברתי את המסע הזה עם האנשים האלה, לא הייתי יכולה לבקש משהו טוב יותר. בסך הכל, השכבה שלנו מצוינת, הדינמיקה שלנו כל כך טובה ומגובשת, נכון שיש קבוצות, אבל גם הקבוצות עצמן- מגובשות מאוד.
ראיתי שגם למורים היה כיף, היה מרגש לסיים את המסע שלהם עם השכבה הזאת, יש כמובן עד יוני הרבה זמן זמן, אבל הטיול הזה היה הפעם האחרונה שלנו במסע ביחד השנה, וזה מה שהכי משמעותי.

בטיול הזה ישנתי איזה 3 או 4 שעות בלילה, וגיליתי שאני מסוגלת לתפקד גם במצבים כאלה, זה ככה משהו שלא כל כך קשור לפוסט, אבל זה משהו שלמדתי.

בזמן החופשי באילת, טיילנו יחד בטיילת ונכנסנו לקפה קפה ושתינו שוקו חם עם וופל בלגי. רגעים קטנים של אושר ביחד.
אילת, תודה רבה על אירוח מאתגר, אני לא אשכח אותך אף פעם!

edyaIM AL
edya
10/11/2017 06:14
וואי, אני זוכרת את הטיול השנתי האחרון שלי לאילת.. זוכרת שגם היה חוויתי במיוחד! חחח
כתוב מהמם!
לאה לוי
11/11/2017 23:58
תודה רבה!:)
IM AL
10/11/2017 12:54
כל כך מענין להחשף למחשבות, תחושות שלך, לשינוי שחל בך.
וגם הכתיבה עצמה טובה.
לאה לוי
11/11/2017 23:59
תודה רבה!:) אני שמחה שלפחות קצת שמים לב לשינוי ומקווה שזאת הדרך שתוביל אותי למקום הנכון
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
Contemporary - Maddie

מהפוסטים שלי
Take me to church