עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אלה החיים והמחשבות האמיתיים שלי, ללא פילטרים וקישוטים למיניהם.
הגעתם לתיבת ההמצאות שלי :)
חברים
IM ALedyasunshinesnow whiteפמיניסטית
נושאים
קרוב לשלמות
מחשבה ללא חשיבה
דיבור ללא מילים
נשיקה ללא שפתיים
אהבה ללא מילים.
חברות ללא ריבים
משפחה ללא תנאים
הצלחה ללא הסברים
אמונה ללא שינויים.
השגה ללא קנאה,
סיום ללא התחלה
התחלה ללא סוף
פרידה ללא שנאה.
התחברות ללא ידיעה
הערכה ללא ברכה
סיפור ללא עלילה,
הסתגלות ללא הכשרה,
עולם ללא הכנה.
כל הדברים ש
אתה מסתיר בלב, אוכלים אותך חי.
אנשים אוהבים ש
אתה מצליח, אבל לא יותר מהם.
Songs
ערוצי יוטיוב אהובים

מאחורי הקלעים של ספורטאי

11/07/2017 23:58
לאה לוי
ספורט, דימוי עצמי, חינוך
לפעמים אני נזכרת בתקופה שבה התאמנתי, בהתעמלות אומנותית, נזכרת באנשים שפגשתי בדרכים, בסיטואציות המרגשות והקשות, בהישגים ובקשיים.
אולי אני אפרט בהמשך, איך זה להיות ספורטאי ולעבור מסעות נפשיים ארוכי טווח, יחד עם המון השקעת מאמצים וכוח רצון.
אבל הפעם אני דווקא אתמקד בנושא שהיה מאוד דומיננטי מאז שאני זוכרת את עצמי באימונים- מבנה הגוף והדרישות.

אנשים אולי לא מבינים, אבל ספורט מקצועי זה הרבה מעבר להגעה לאולם-אימון-נסיעה חזרה הביתה.
אני זוכרת שמאז שהתחלתי להתאמן תמיד שמעתי את אותן הדרישות: להיות רזה, להרזות, לאכול א' / ב' / ג'...
כל הבנות שהתאמנו איתי שמעו את זה, ראו את זה וחוו את זה. תמיד היינו במסגרת נוקשה, שאחת המטרות שלה הייתה מראה אידיאלי.
אנחנו גדלנו לתוך זה, הדבר הזה היה חלק מחיי היומיום שלנו, התעסקנו במשקל כמו שילדות אחרות לא התעסקו אז בגיל הזה... 
אני זוכרת שתמיד כעסתי שבנות מהכיתה שלי הביאו כריך עם שוקולד ואני לעומתם קיבלתי פירות/ חזה עוף/ סלט/ קוסמת (דייסות).
בימים של אימון; באיזשהו שלב בהתבגרות שלי- הפסקתי לאכול אחרי אימון (יצא ככה שמהשעה שתיים בצהריים עד הבוקר שלמחרת לא אכלתי כלום, והיה אימון של חמש שעות).
בין לבין, אני והבנות קיבלנו הערות מדי פעם על המשקל, היו ימים שהמאמנת שקלה אותנו- וההערות שלה היו בהתאם לשינוי (הטוב או הרע) של המספר שהראה המשקל (בשפה נכונה יותר- מאזניים). 

אנשים שלא יודעים על העולם הזה, בטח יגידו "תפרשי וזהו, מה את סובלת" (או משהו בסגנון הזה)- וככה גם היה באמת. 
מה שהם לא יודעים, זה שכשנולדים לתוך משהו, חיים אותו ולא רואים את החסרונות שבדבר. זה כמו להיוולד למשפחה ענייה- אתה בחיים לא תדע מה זה להיות עשיר, אתה חי במקום המסויים שלך כל החיים וזהו, אתה מכיר את אופן החיים האלה וזה נראה לך טבעי.
אותו דבר היה אצלנו, גדלנו לתוך החינוך הזה, ידענו מה המטרות וכיצד להגיע אליהן, היה צריך רק כוח רצון: וזה המקום שבו ספורטאים מצליחים לשרוד, או שנכנעים.
היה לי ברור, שאם אני אעשה את כל מה שמתבקש ממני, אני אגיע לתוצאות. כך עשיתי במשך כל שנותיי כספורטאית.
באיזשהו שלב, הבנתי שמשהו פה לא בסדר, משהו בלתי נסבל, המים עלו עד נפש. באותו רגע, יחד עם כמה ימי מחשבה, הגעתי להחלטה שאחרי הטיסה לתחרות במונטנגרו- אני מפרקת את החבילה. זאת הייתה התחרות האחרונה שלי, שקיבלתי מקום ראשון ושני.

ההחלטה הבומבסטית הזאת הייתה בעיקר בגלל רקע הדרישות וההערות הבלתי פוסקות על המשקל שלי. 
היו המון סיטואציות שהרגשתי מושפלת, גם בתור ילדה קטנה וגם בתור נערה. הרי לשמוע מהמאמנת שלך הערות כל כך כואבות מול כל ההורים והבנות, זה משהו שנוגע ללב- לא משנה עד כמה את מנסה לבנות מולך חומה, ההערות האלה ניפצו אותי כל פעם מחדש.

חשוב לי להדגיש, לא כולן חוו את זה, היו בנות שהיה להן סבבה, שאהבו לבוא להתאמן והרגישו טוב. אבל אלה היו הבנות החלשות יותר, הבנות שפחות עבדו והשקיעו בהן.
להשקיע במתעמלת זה כמו להשקיע בכל שחקן כדורגל כלשהו, כמו בכל דוגמנית או זמרת- אנשי צוות ומשאבים, כסף ושילומים, ספונסרים ועוד הרבה. כמובן שלא בכולן אפשר להשקיע, לא כולן טובות, לא לכולן יש יכולות...
אני הייתי בצד של המקצועיות יותר, ובעקבות כך גם הייתי צריכה לעמוד בדרישות רבות יותר- בין היתר, כמובן המשקל.
"לא כל הנוצץ זהב"....כשאתה טוב מאחרים יש לך מחויבויות אחרות, שלפעמים- גורמות לך לאבד את הכוח.

אלה אחד הנושאים האישיים שלי שאני כן מוכנה לחשוף , כי זה היה בעבר, זו חוויה שהמון עוברים ואני חושבת שצריכים להיות מודעים לזה יותר ולשנות את המצב הזה. 
הנושא הזה נמצא לא רק בהתעמלות, הוא נמצא בכל פינה בערך בחיים שלנו כיום- דוגמנות, משחק, פרסומות, פוטושופ שמסוגל להפוך הכל למושלם ...לא חסר. אנשים רבים חשופים לזה ,חלקם נפגעים וחלקם לא.
בכל ענף יש דרישות משלו, כמו שבכל מקצוע, פרוייקט, קבלה ללימודים אקדמיים וכו'.
אני לא נגד משמעת, ההפך- אני חושבת שצריך לחנך ילדים ונוער ולהביא אותם לתוצאות הטובות ביותר שלהם ולעולם לא לוותר עליהם. ילד שמוותרים עליו- לא רואה יותר משמעות לחיים.
אך יחד עם כל הערכים והחינוך, צריך להיווצר מצב שההורים והילדים זה כוח משותף, פרטנרים, פייטרים. 
לצערי, אני לא חוויתי את המקום הזה, של כוח משותף ודביקות במטרה בצורה הכי בריאה שאפשר יחד עם ההורים. אני התמודדתי עם הקשיים של הספורט כמעט לבד, אני לא מצטערת על כך- זה בנה אותי לאיך שאני היום ואני יותר מגאה על הדרך שעשיתי.

הורים צריכים להיות מוכנים לכל דבר, לכל דבר!
אם הילד שלהם נמצא בצרה- לבדוק מה קורה. אם הילד שלהם עצוב ובוכה- להתעניין!
שורה תחתונה: אם יש משהו רע קטן, שהופך להיות יותר ויותר גרוע ודומיננטי בחייו של הילד, תמצאו פתרון ביחד!
אני לא חושבת שספורטאי צריך להתמודד לבד, עם כל המחשבות, הלחץ הפיזי והנפשי כאחד, הכאב, או כל דבר כזה או אחר.
ספורטאי טוב זה ספורטאי בריא גם מבחוץ וגם מבפנים. זה לא מישהו שמרעיב את עצמו בכוונה ומתאמן בלי הפסקה...(הבנתם את הקונספט).

זה נושא שחקוק לי חזק בנשמה, משהו שנוגע אלי מאוד.

מקווה שזה היה מעניין, אני בטוחה שכל אחד מאיתנו חווה את נושא הדימוי העצמי בשלב מסויים בגיל ההתבגרות, זה לא סוד- כולם מגיעים לשלב שהם מסתכלים על עצמם במראה ומסיקים את מסקנותיהם (לרעה או לטובה..).
צריך לדעת איך לרפא את עצמך מהמקום הזה, זה לא פשוט.. במיוחד לא למישהו שהיה "בתוך זה" 9 שנים ברציפות (אני לדוגמה).

זאת הייתה החוויה שלי,
לילה טוב לכם:)

IM AL
IM AL
07/09/2017 16:04
היה מאוד מעניין לקרוא את נקודת המבט שלך על כך.
לרוב מדברים מעל הראשים של "הספורטאים" וכאן את משמיעה את הקול שלך,
קול ברור וצלול.
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
Contemporary - Maddie

מהפוסטים שלי
Take me to church