הם יושבים בחגים לבד(כמובן לא כולם, אבל זה שיש אפילו כמה מהם, חמור..). הם "חוגגים" את החגים לבד. אין אנשים שיבואו לארח להם לחברה.
היו הרבה כתבות על אותם הנזקקים ניצולי השואה שחייהם כיום לא שונה בהרבה מחייהם פעם, עדיין אותם קירות (קירות הבניין כיום), הבדידות, הרעב(חוסר היכולת ללכת לקניות או מתוך מצוקה כלכלית), חוסר התקשורת והשמחה.
הייתה כתבה לא מזמן שראיתי; ארגון שנלחם ואוסף מזון לאותם האנשים הבודדים שנשארו, מתנדבים שמגיעים לבתים ומחלקים את חבילות החגים/משלוחי מנות... זה היה עצוב ומשמח בוא זמנית, לראות את החיוך הקורן שלא יצא כבר הרבה זמן על פרצופה של הניצולה, כאשר אחת המתנדבות באה לביתה והביאה לה משלוח מנות. הניצולה חיבקה אותה חיבוק שכבר מזמן לא נתנה לבן אנוש, ניהלה שיחה שכבר מזמן לא התנהלה ביומיום שלה.
אני לא מודעת לעניין בפרטי פרטים, כמובן שכל אחד מהם יכול גם להיות בקלאבים מסוימים וליהנות, לחלק יש משפחות/ילדים/נכדים. אבל אנשים שונים וכל אחד נמצא במצב סוציואקונומי אחר, חלקם באמת כמו בכתבות..
זו היסטוריה, וצריך לזכור אותה. צריך גם להדגיש שזו מלחמה שכל העולם כמעט חווה, כולם היו שם, כולם חוו את זה!
המשפט שחרט לי בוורידים באחת הכתבות ההן הוא של ניצולת שואה;
בזמן המלחמה, כשצעקתי ביער- הוא לפחות ענה לי בחזרה. בחיים שלי היום, קירות ביתי אינם עונים לי.
;){kind=link}